ברווט 1,200 - סיפור רכיבה של 1,200 ק"מ במגבלת זמן של 90 שעות - שוקי רזינובסקי

 

הקדמה : מה זה ברווט ? 

ברווט הינו אירוע רכיבת אופנים, למרחק של לפחות 200 קילומטר, ללא עזרה, ללא רכב ליווי או תמיכה אחרת. המשתתף אמור להיות Self-Sufficient, לרבות התמודדות עם תקלות טכניות ואחרות, פגעי מזג אוויר וכו', עליו לקחת עליו את כל הציוד והמזון או לקנות בדרך. המסלול ידוע מראש, ולא מסומן על הכביש, יש לסיים אותו עד זמן גג קבוע, יש לעבור דרך נקודות ביקורת (Controls) בחלונות זמן קבועים וידועים מראש ולספק הוכחת מעבר בהן, השעון מתחיל לתקתק כשהרוכב עובר את קו ההתחלה, ומפסיק כשהרוכב עובר את קו הסיום. כל העצירות (תקלות, מנוחה, שינה, אוכל) נכללות בזמן הזה.

גולת הכותרת של רכיבות הברווט היא רכיבה לאורך 1,200 ק"מ, במגבלת זמן של 90 שעות. כאשר האירוע הגדול ביותר מבחינת משתתפים הוא ה PBP, שנערך בצרפת כל 4 שנים, לאורך 1,200 ק"מ מפריז ל Brest, וחזרה לפריז. אירוע בו משתתפים מעל ל 7,000 רוכבים מכל רחבי העולם. 

בארץ מתקיימות בד"כ בכל שנה סדרת ברווטים למרחקים של 200, 300, 400, ו - 600 ק"מ.

ב 10.2014 התקיים לראשונה בארץ רכיבת כביש לאורך 1,200 ק"מ.

מסלול הרכיבה התחיל בנמל תל אביב, מזרחה דרך פארק הירקון לפ"ת, משם צפונה עד עתיקות קיסריה, מסתובבים ויורדים דרומה עד שדה בוקר, שם צפויה המנוחה הראשונה לאחר כ 400 ק"מ. משדה בוקר יוצאים לסיבוב ראשון למצדה וחזרה לשדה בוקר - 600 ק"מ מצטבר. ואז יוצאים לסיבוב שני משדה בוקר לאילת – כ 800 ק"מ, וחזרה לשדה בוקר כ 1,000 ק"מ מצטברים. משם חוזרים לת"א, סה"כ  1,209 ק"מ.

===================================================================================

עכשיו שבוע אחרי החזרה סוף סוף אני יכול לשבת .... ולכתוב.

אני נזכר באירועים שקדמו ליציאה והטרידו אותי מאוד:  

קראנק - כשבועיים לפני היציאה לברווט החלטתי להחליף את הקרנק  מ 53 ל 50 (קומפקט).
(קסטה  32-11 ).
לאחר ההחלפה אצל מכונופן (בלי להזכיר שמות) בשתי רכיבות ארוכות שרכבתי הרגשתי שהרכיבה לא חלקה, ובנוסף הקרנק חורק. חזרתי למכונופן ורק אז הוא עדכן אותי שהקרנק לא מתאים בדיוק, והוא "נתפס", לכן הרגשתי התנגדות בפידול. בלית ברירה בשל חוסר זמן החזרתי את ה 53.  

אוכף - אומרים שלוקח כמה מאות ק"מ עד שמאלפים אוכף של ברוקס, במקרה שלי גם לאחר מעל 1,000 ק"מ האוכף המשיך לנסות לאלף את הרוכב. המחשבה המטרידה הוכרעה ברגע של הארה, שמה שלא קרה עד עכשיו כבר לא יקרה עד הברווט, ו 24 שעות לפני היציאה החזרתי את האוכף הקודם.

גרון –שבת לפני, רכיבה אחרונה ברגוע, מסתיימת ברכיבה בגשם שוטף, החוויה נתנה את אותותיה והתפתחה עד יום שלישי לדלקת בגרון, לכן לקחתי איתי סטרפסילס, ובהחלטה אגבית הכנסתי לתרמיל גם כמה כדורי אופטלגין שמצאתי בבית למקרה שהדלקת תתפתח, מה שיעזור לי מאוד בהמשך.

תרמיל – אין ספק שרכיבה ארוכה עם תרמיל על הגב הופכת את חווית הרכיבה לסיוט רכיבה.
אולי בשל העובדה שרכבתי בברווט 400 מאילת לתל אביב עם תרמיל ענק על הגב חשבתי שאוכל להסתדר עם התרמיל עד שדה בוקר (380 ק"מ),ויצאתי לרכיבה עם תרמיל על הגב ששקל מעל 10 ק"ג. 
התבדחנו שהתרמיל מכיל גם בגדי יציאה לערב ופיג'מה לשינה.....  

יצאתי לנקודת המפגש כשמחשבות מטרידות אותי כיצד ישפיעו אירועים אלו על הרכיבה.

22:00 נמל תל אביב, יצאנו בלילה חמישה רוכבים אסף, אודי, טל, אקוש- רוכב מהונגריה ואני.
איציק אמור להתחיל את הרכיבה עם שחר.

 

תחילת הרכיבה, פרט לכאב גרון אני מרגיש פזית טוב מאוד, הרכיבה זורמת חלק בקצב מאוד נוח לי.
מחשבה החולפת במוחי שאולי כך תחלוף כל הרכיבה מודחקת על ידי מחשבה אחרת שאם זה היה כל כך קל זה לא היה קשה.
ברכיבה לילית שקטה ורגועה, אין הרבה תנועה, וטמפרטורות נוחות מאוד אפילו לי שבדרך כלל סובל מקור,  יוצאים דרך פארק הירקון, פ"ת וצפונה עד שמגיעים לקונטרול ראשון בחומות בקיסריה.

          קונטרול בקיסריה 

באופן פתאומי, אחרי היציאה מהקונטרול אני מתחיל להרגיש את ברך ימין, הכאב הולך ומחריף במהירות, אני לא מאמין שזה קורה לי אחרי פחות מ 100 ק"מ כשלפני עוד למעלה מ 1,100 ק"מ.

בעקבות הכאב, מזדחלת התהייה: האם אוכל להמשיך לרכב עם הכאב ?  

הכאב מתגבר ואני כבר לא יכול לעבור לפידול בעמידה, זאת אומרת שאפשר לאוורר את התחת רק בירידות.

בינתיים השחר עולה ותנועת המכוניות מתגברת. רכבנו פחות או יותר ביחד עד קרוב לצומת מודיעים שם אקוש עצר למנוחה, אך הצליח לתפוס אותנו לפני שיצאנו מהקונטרול הבא בצומת האלה. אודי החליט להישאר עוד קצת בקונטרול ולצאת אחרינו יחד עם אקוש.

כך יצא שמנקודה זו ועד סוף הברווט רכבנו טל אסף ואני ביחד רוב הזמן.

                            קונטרול בצומת האלה 

עד הקונטרול בבית קמה 280 ק"מ לא הרגשתי רעב בכלל, כנראה בשל הכאבים בגרון ובברך, אבל הכרחתי את עצמי לאכול משהוא בכל עצירה.
לפני בית קמה תקף אותי הרעב סוף סוף והתחלתי לפנטז על סנדוויץ חביתה בארומה, וכשהגענו טרפתי שלושה. 

מבית קמה יצאנו שלושתנו יחד, לפני צומת גילת אחרי בערך 300 ק"מ חטפתי פנצ'ר בקדמי, אסף עזר לי, טל מנצל את ההפסקה לתפעל את חמ"לו ותוך מספר דקות הינו שוב בתנועה.

ל

                          אסף אני והמשקולות על הגב מתפעלים פנצ'ר 

אחרי חציית גשר צאלים והפניה לכביש 222 הבלתי נגמר, אסף וטל מתחילים להתרחק ממני, למרות ניסיונותיי הכאב בברך מונע ממני להגביר את הדיווש ולהיצמד אליהם והם נעלמים באופק,  גם השמש התחילה לנטות מערבה ומתקרבת לשקיעה.

באופן פתאומי ובלתי צפוי נמצא מזור לכאביי, להקה של 4 כלבים מתקרבת אלי בריצה מהירה ונביחות מאיימות.  

אני מתעלם מכל התאוריות התאורטיות מה צריך לעשות במקרה של מפגש כזה, בעיקר משום שאני לא ממש בטוח שהכלבים מודעים לתיפקוד המצופה מהם על פי התאוריות הנ"ל, וגם שוכח לחלוטין מכל כאבי ומכאובי ופורץ בספרינט רצחני שבטוח כולל שבירת שיא מהירות אישי.

באופן מפתיע הכלבים מגלים כושר מצוין והמהיר מבניהם מתקרב עד שיכלתי להסתכל לו בלבן שבעיניים ובצהוב שבניבים...

נותן את כל מה שיש לי ורק אחרי מה שנדמה לי כלפחות ק"מ אחד שלם אני מתחיל לשמוע את הנביחות מתרחקות.

פרץ האדרנלין מאפשר לי לשמור על מהירות גבוהה (יחסית) ומביא אותי לצומת משאבים.

חייב לעצור בתחנת הדלק למים, כנראה שהמראה הסובל שלי עורר במוכר הנחמד סימפטיה והוא ממלא לי מים קרים ומוכר לי גם אשליות בדמות הבטחה ששני רוכבים הרגע יצאו מהתחנה...   (בדיעבד התברר לי שאסף וטל כלל לא עצרו בתחנה).

יוצא מהתחנה והלילה ירד ! חושך במדבר.

לפניי הקטע בין טללים לחלוקים אותו עשיתי בכיוון ההפוך מספר פעמים והוא זכור לי כקטע זורם בירידה.
זוכר גם שטל אמר משהוא על קטע של 12 ק"מ בעלייה, אבל לא תיארתי לעצמי שמהצד הזה הוא כל כך קשה ותלול, 
עלייה ועוד עלייה שלא נגמרת, אחרי כל עיקול מתפלל לירידה או לכל הפחות לקטע מישורי, אך לאכזבתי מעבר לעיקולים מתגלה המשך של העליות, ובנוסף לכל כאבי מרגיש את כל כובד משקלו של התרמיל על הגב.
נשבע שזו הפעם האחרונה שאני יוצא לרכיבה עם תרמיל ומנסה לנחם את עצמי בעובדה שכאשר אגיע לשדה בוקר אני מפקיר את התרמיל ואת שאר הברווט אעשה קל גב. 
גם כאשר רואה מרחוק את האורות של צומת חלוקים עדיין נאלץ לטפס בעליות שאולי ביום אחר הייתי קורא להם גבעות, אבל היום עם כמעט 400 ק"מ של כאבים ומשא אטלס על הגב העליות מרגישות ברגלי לא פחות משופעות מהעלייה של נס הרים. 

עד שסוף סוף מגיע לצומת חלוקים. לפי ציפיותיי מיד אחריו אגיע לנקודת המנוחה של היום הראשון בבית ספר  שדה בוקר. 
אבל לא, הפניה הראשונה אחרי צומת חלוקים היא לקיבוץ, ממשיך לכאוב ולדווש הלאה עובר גם את הפניה השנייה לתחנת הדלק, ושוב חוזר לרכיבה בחשיכה ובעלייה. החושך המוחלט ששורר מחוץ לאלומת הפנס מגניב ללבי היסוסים, האם פספסתי את פניה? אחרי מה שנדמה כנצח רואה מרחוק את שדירת האורות אשר תוביל אותי לבית הספר שדה.

הסוללה הריקה בנייד לא מאפשרת לי לקבל הכוונה לחדר, ואחרי ביקור בכל קצוות המתחם הלא קטן מצאתי את החדר.

טל ואסף כבר בחדר.
אחרי מקלחת וסנדוויץ' חטוף, פונה לאסף בתקווה שימצא מזור לברך שהורגת אותי מאז אתמול בלילה, אסף שהוא גם פיזיותרפיסט, מוותר למעני על זמן שינה יקר ואחרי אבחון קצר מארגן לי חבישה אשר מקלה קצת על כאבי. באותו זמן טל כרגיל מתפעל את חמ"לו.

אני מניח את הראש על המיטה ואחרי שניה (מסתבר שבעולם האמיתי חלפו שעתיים) חייב לקום להמשיך ליהנות.

אודי ואקוש שעברו סגה של פנצ'רים בדרך הגיעו לחדר בזמן שישנתי מחליטים להישאר לישון ומתכננים לצאת שעה אחרינו, אני קצת מודאג מהיכולת שלהם להתעורר בזמן ומוודא שאודי יכוון שעון.

למזלי ממש לפני היציאה אני נזכר שזרקתי לתרמיל כמה כדורי אופטלגין לצורך כאבים אחרים, בולע 2 כדורים ויוצא עם טל ואסף ללילה הקר והחשוך להמשך רכיבה לקטע השני, שאמור להיות קשה יותר מהקטע הראשון וכולל רכיבה למצדה, עלייה של כ 15 ק"מ מצומת זוהר לצומת חתרורים, רכיבה במכתש הגדול ויציאה מהמכתש הגדול דרך הטיפוס להר אבנון עד ירוחם וחזרה לשדה בוקר.

אני מעודד את עצמי שאם אצליח להחזיק מעמד עם הכאבים בקטע הזה ובקטע הבא שכולל רכיבה לאילת וחזרה יש סיכוי טוב שאסיים את הברווט.

יצאנו שלשתינו ברכיבה לא מהירה מנסים להתחמם תוך כדי תנועה לעבר דימונה.

לאחר רכיבה בכביש הריק, בחושך המוחלט ובשקט המוחלט של המדבר, נחתנו בתוך תחנת הדלק של דימונה והופתענו שהשעה בעצם לא כל כך מאוחרת ותחנת הדלק והדיינר שוקקים חיים.

אחרי הפסקה קצרה שכללה פאור נפ  של 10 דקות על כסאות ב"ילו" יצאנו מתחנת הדלק ותוך דקות דימונה מאחורינו ואנחנו שוב ברכיבה מדברית חשוכה ושקטה.
באיזשהו שלב עצרנו לרגע כיבינו פנסים וראינו שמיים כוכביים שעכברי עיר כמוני לא זוכים לראות.

החבישה של אסף בצרוף כדורי האופטלגין עושים את העבודה ובאופן מפתיע אני נוכח לדעת שאני לא מרגיש כאבים, ושוב הרכיבה הלילית כפית וזורמת, טס בירידה לאור הפנסים החזקים (תודה לאמיר) לצומת הערבה, רוכבים די מהר עד צומת זוהר לכיוון מצדה.

בחלק הזה אסף קצת מאחור, אבל מכיוון שהוא לא מתלונן בקול רם רק בדיעבד התברר לי שבזמן הזה הוא היה עסוק בתשלום חלקי על חשבון מנות הכאב והסבל שתעלה לו הרכיבה הזו.

גם אני נוכח לצערי בהתעוררות כאב, לשם שינוי הפעם בברך שמאל, כנראה שאתמול העמסתי עליה בניסיון להקל על רגל ימין הכואבת .   

העלייה הקצרה מכביש 90 לחניון אתר מצדה כבר כאבה לי מאוד.

החניון לפני הכניסה לאתר חשוך ומלא באוטובוסים ותלמידים שככל הנראה בדרכם לראות את הזריחה ממעלה ההר.
החניון ההומה חשוך לגמרי ומתרוקן תוך מספר דקות. בחושך המוחלט אני רואה כמה "פופים" לבנים פזורים סביב במה שנדמה כמו זולות ישיבה קטנות. כאשר אני מתקרב מתברר שהפופים הינם בעצם שולחנות אבן לבנים וקרים, זה לא מונע מאיתנו להשתרע על השולחנות לעוד פאוור נפ של כ 20 דקות.

                             טל במנוחת הלוחם על ה"פוף הרך" בחניון מצדה  

                               
             

ממלאים מים והרבה שיספיקו עד לצומת רותם 70 ק"מ קדימה שכוללים את הטיפוס לצומת חתרורים, ויוצאים מהחניון חזרה דרומה לכיוון צומת זוהר ומעלה חתרורים.

אסף טס ראשון בירידה מהחניון ונעלם קדימה, אני עוצר לתמונה של דמדומי השחר העולה מעבר להרי ירדן והשמים הנצבעים בצבע מיוחד.

 

הכאב בברך שמאל מתגבר, אני מבין שהכאב לא יאפשר לי לדווש מהר מזה ולפני העלייה הקשה של היום, עלייה של כ 15 ק"מ מצומת זוהר לחתרורים.

אני נכנס לעלייה בקצב איטי וקבוע, עוד קודם לכן אני מגלה שלדרוך על הרגל וללכת כואב לי יותר מאשר לפדל, לכן אין טעם לעבור להליכה, אני מנסה להתרגל לכאב ולא מצליח, כל סיבוב כאב, נזכר שעדיין יש לי כדורי אופטלגין ולוקח עוד כדור, אחרי כחצי שעה הכאב נעשה נסבל מעט, ממשיך לפדל עד שלבסוף מותש וכואב מגיע לצומת חתרורים. להפתעתי הרבה אני רואה שטל ואסף ממתינים לי בצומת, זרוקים על הכביש מעבר למעקה הבטיחות.

אני מגיע וחייב מנוחה, מעביר בקושי רב את עצמי ואת האופניים מעבר למעקה הבטיחות ונרדם עוד לפני שהראש שעדיין חבוש בקסדה נוגע בכביש. 

אחרי זמן קצרצר יוצאים להמשך הדרך. העלייה עד צומת רותם מתונה יחסית אבל אני בכאביי לא מצליח לשמור על קצב ומהירות ושוב טל ואסף בטובם מחכים לי בצומת צפית, טל מראה לנו את הברז (מים קרים!) בכניסה למפעל.

          האופניים של טל ו"רכב חברה" בכניסה למפעל

יוצאים לדרך לכיוון צומת רותם והמכתש הגדול, ולמרות שכביש 25 הוא ישר ואפשר לראות עד קצה האופק, תוך זמן קצר אסף וטל שוב נעלמים לי מעבר לקצה האופק. בפידול איטי אני מגיע לכניסה למכתש הגדול,

ושם לאכזבתי הרבה רוח פנים חזקה מאוד והפידול הופך מאיטי לאיטי מאוד והאיטיות שלי יורדת לכ 10 קמ"ש במישור ! עד מעלה אבנון. 

טל מצלם את אסף מראש מעלה אבנון (אני מאחורי העץ (:  )

מעלה אבנון אומנם תלול מאוד אך קצר יחסית וממילא אי אפשר לפדל יותר לאט ממה שאני מפדל, בסבל גדול מסיים את העלייה, ולא מצליח לפתח מהירות גם מסוף העלייה בירידה לירוחם.

מגיע לירוחם וזקוק לתדלוק של מים ומזון, ושוב אני מופתע למצוא את טל ואסף במסעדה (היחידה?) ברחוב הראשי בירוחם.

אחרי שסיימתי לאכול שלושתנו יצאנו ביחד לכיוון המנוחה השנייה המתוכננת בשדה בוקר.

בעיקרון מנקודה זו תלאות היום אמורות להסתיים ברכיבה מישורית של כ 20 ק"מ.
אבל בפועל מצבי הפיזי לא מאפשר לי גם בקטע המישורי עד שדה בוקר לפתח מהירות. גם העובדה שהיום, בניגוד ללילה הקודם, אני יודע ולא מופתע שאחרי צומת חלוקים יש עוד כ 4 ק"מ במגמת עלייה לא הופכת את הקטע לקל יותר.

מגיע לחדר בשדה בוקר, גוזל מאסף עוד פעם זמן שינה יקר וזוכה לחבישה על ירך שמאל.

לאחר שינה של שעתיים מתוכננות  + שעת בונוס מפתיעה יצאנו לדרך.

לפני היציאה כדור אופטלגין, ושוב אני מעודד את עצמי להחזיק מעמד עם הכאבים רק עד לאילת משם אין ברירה אלא רק לחזור ואז הברווט יסתיים בעצמו.    

לבוש היטב בארבע שכבות יצאנו שלשתינו ללילה הקר.

ושוב כמו לפני 24 שעות (כבר עברו 24 שעות ?) הטיפול של אסף, הכדורים והמנוחה עושים את העבודה והרכיבה שוב זורמת לי ומצליח במאמץ וכאבים סבירים לטפס למצפה רמון ומעלה שדמה בואכה למישר.

הרכיבה במדבר שקטה, האפלה מוחלטת פרט לשלושת מנהרות האור הבוקעות מפנסינו.

אני משתף את החברים במראות "שנגלים" לי מעבר לקו האור. גם ללא הזיות עייפות, באזור העלטה המוחלטת שמעבר לגבולות קו האור של הפנס אני רואה/מדמיין נופים ממקומות אחרים, לפעמים זו שדרת עצים ארוכה דרכה אנו רוכבים לעיתים לאורך חוף הים, נופים שלא ממש קשורים למקום בו אנו נמצאים. 

לקראת סוף המיישר העייפות מתחילה לתת את אותותיה, מחליטים לעצור לפאוור נפ של 15 דקות.

נרדמתי על האספלט כמעט מיד. הקור העז והחודר העיר אותי בצמרמורות קור מקפיאות כעבור פחות מהרבע השעה המתוכננת.

ושוב מתחילים לדווש בקור המקפיא ולפנינו מעלה פראן, ועכשיו גם הוא מאחורינו, וגם צומת ציחור. מחליטים לרכב עד שיזפון ולתפוס תנומה בסוכה של הקיוסק בנאות סמדר, בתקווה שבסוכה יהיה פחות קר. סוף סוף יש למה לצפות.

מגיעים לסוכה וכל אחד משתרע על שולחן, מחליטים על שעת שינה אלא אם כן הקור יעיר לפני.

אסף מתפנק בשמיכת מילוט ואצלי במאבק בין הקור לעייפות מנצחת הפעם העייפות ואני מצליח להשלים את שעת השינה המוקצבת.

שוב קמים לרכיבה מקפיאה בחושך ובקור המדברי .

וגם הלילה הזה מגיע לקיצו והשמש מתחילה להתגלות מעבר להרי ירדן. 

 

 יחד עם דמדומי הבוקר הברכיים שכמעט והצלחתי לשכוח מהם למשך לילה שלם חוזרות להזכיר לי את קיומם.

ממשיכים לרכב ביחד לאורך הכביש הארוך שנמשך עד האופק.

טל מצלם את הצל שלי עושה דרפטיניג על הצל שלו.

עצירה לקריאה של הטבע משאירה אותי לרכב לבד כ 30 - 40 ק"מ עד אילת.

הדרך עולה ויורדת הרים וגבעות, אני יודע שלפני אילת עלי לטפס עוד עלייה אחת, העלייה להר חזקיה, אך לפניה אני מגלה עוד עשרות עליות "קטנות" שלא זכו לשם משלהם.  

בתחילה אמצע וסוף כל עלייה כזו אני  מחפש את השלט שיגיד לי שהגעתי סוף סוף להר חזקיה ומתאכזב פעם אחר פעם. עד שמגיע לרמז בצורת שלט של הר עוזיהו ומבין שהר חזקיהו חייב להיות מעבר לפינה.

ואז היא התגלתה במלוא הדרה, ואי אפשר לטעות בה ולא צריך את השלט שיודיע – העלייה להר חזקיהו.

סובל בעלייה ומנסה להתנחם בעובדה שאגיע לאילת בשעה שהחנויות פתוחות ומתכנן לקנות עוד כדורים שבעזרתם אני מקווה לסיים את הברווט.  

המחשבה על חנויות פתוחות מבהירה לי עד כמה היינו מנותקים מהציוויליזציה ביומיים האחרונים במדבר,

אפילו הנייד היה סגור פרט לשליחת עדכונים לעורף בעצירות ובקונטרולים.

מתחיל את הטיסה בירידה לכיוון העיר ומתאכזב מאוד לגלות שהירידה לעיר מסתירה בתוכה עוד טיפוס, אמנם קטן אך לי הוא מאוד כואב.      

     

מגיע סוף סוף לקונטרול באילת שם אסף וטל כבר לאחר המנוחה מתחילים להתארגן לקראת היציאה.

מדדה אל בית המרקחת מעבר לכביש ורוכש את שני הדברים שאני מקווה שיעזרו לי לסיים את הברווט: 

חפיסת כדורי אופטלגין ומשחת בייבי פסטה.

לא ארחיב בנושא, אבל הייתה זו טעות גדולה מאוד מאוד !! וכואבת מאוד מאוד מאוד !!! לא להשתמש במשחה מתחילת המסע.

חוזר לחברים, מתכבד בארוחה מאולתרת ממצרכים שטל קנה במכולת, ולראשונה מתחילת הברווט התעוררה בי המודעות לאלמנט הזמן.

עד לרגע זה הייתי שקוע בכאבי ומלחמת הישרדות להגיע מנקודה לנקודה הבאה בלי מודעות לזמנים.  

ועכשיו, לראשונה, חילחלה להכרתי הידיעה שאנחנו ב 3.5 שעות פיגור. השעה 11:30 ומגבלת הזמן להגיע חזרה למצפה רמון היא עד חצות וחצי.

טל מחשב את המהירות הממוצעת הנדרשת לנו בכדי להגיע במגבלת הזמן.   

אני יודע שחישובים לא יעזרו לי, הכאב הפיזי מגביל לאותי למהירות שמעבר לה פשוט אין לי אפשרות לסובב את הרגליים.

הפחד להיכשל אחרי שעברתי כמעט 900 ק"מ ולא להגיע לקונטרול בזמן הוא אמיתי ומאיים, הברירה היחידה, שספק גדול אם תספיק, היא פשוט לרכב ללא הפסקות במהירות המקסימלית שאוכל להפיק מהברכיים הסובלות.

אסף וטל מפנים את תשומת ליבי לדגלים האדומים של הפועל (אילת?) המתנפנפים בחוזקה לכיוון דרום,

הדגלים לא רומזים, הם צועקים – הולך להיות קשה.

אסף  יוצא ראשון, אחריו טל ואני אחריו מאושש מעט מהמנוחה הקצרה, והשימוש ברכישות החדשות -ביבי פסטה ואופטלגין.

עוד לפני היציאה מהעיר טל מתפנצ'ר, תוך מספר דקות אנחנו שוב בתנועה אחרי החלפת פנימית ותיקון זמני לצמיג של טל.

הרוח הנגדית חזקה מאוד, טל נכנס לעבודה סיזיפית מול הרוח כשאני מתחבא מאחוריו.

לא היה בכוחותיי להחליף ולעזור לו בהובלה.

טל ממשיך להיאבק ברוח ולמשוך ובסופו של דבר הגענו ליוטבתה, שם אסף כבר מוכן לצאת לקטע הבא.

קניות חפוזות בחנות וכמה דקות אחריו גם אנחנו בחוץ.

פניה שמאלה ולפנינו מעלה קטורה, העלייה אמורה להיות נוחה יותר מהעלייה לנטפים מכיוון שמטפסים פחות מטרים. זו הפעם ראשונה שאני מטפס את העלייה הזו, בעבר רכבתי שם מהכיוון הנגדי, היורד, וכבר אז נראה לי שלטפס אותה זה אתגר לא קטן. ואכן העלייה תלולה מאוד וכואבת.

כמה ק"מ לאחר סיום המעלה מגיע לסוכה בצומת שיזפון, טל מנסה להירדם על הספסל ואסף יוצא לדרך.

החנות כבר סגורה, אבל מאפשרים לי למלא מים ולרכוש במחיר מופקע נקטר טבעוני כלשהוא בעל טעם דוחה.

על פי קצב הרכיבה שלי אני מבין שאם אני רוצה להגיע לקונטרול לפני הסגירה ב 00:30 מכן והלאה אני לא יכול להרשות לעצמי לעצור ובטח שלא לישון.

אני יוצא מיד לדרך, ולמזלי אחרי זמן קצר, טל שככל הנראה ויתר על המשך השינה, מצטרף אלי ומפלס לי את הדרך כנגד הרוח עד צומת ציחור.

השמש מתחילה לשקוע ובצומת ציחור אני עוצר ועובר למוד של רכיבת לילה.

טל לפני, רוכב ומתרחק, וכשהגעתי לראש מעלה פראן הוא נעלם. 
 

הלילה יורד, לילה מדברי קררר, חשוך מאוד, ובעיקר הזוי. חוסר שעות שינה והמאמץ הפיזי גורמים לתחושה של רכיבה בתוך הזיה שבה המציאות והדמיון מתערבבים.
תחושת הבהילות ולחץ הזמן שומרים אותי ערני ועוזרים לי להתגבר על הפיתוי לעצום עיניים. אני מודע לכך שבכל מחיר למרות כל הכאבים אני חייב להמשיך לסובב רגליים, אך לא יכול למנוע את תחושת ההזיה בה אני נמצא.

הגעתי למיישר, רוכב בחושך מוחלט בתוך מנהרת האור שיוצאת מהפנס שלי ותחושת ההזיה מתגברת, הדמיון רץ חופשי וממש "רואה" בעיניים חזיונות ומראות בשחור אפור בחושך שמעבר לגבולות האור של הפנס.

איבדתי כל תחושה של זמן , כל קטע הרכיבה בלילה ההוא נראה לי תלוש ממקום ומזמן.

אחרי פרק זמן לא מוגדר אך ארוך מאוד שבו רכבתי קילומטרים רבים בתוך המיישר, לראשונה מאז צומת ציחור אני שומע מכונית מתקרבת מאחורי. במרחבי ובדממת המדבר מכונית נשמעת ונראית ממרחק של קילומטרים רבים. המכונית חולפת על פני ומתרחקת בהמשך המיישר. וממשיכה להתרחק, וממשיכה להתרחק. הפנסים האדומים של המכונית נראים למשך זמן ארוך מתרחקים ומתרחקים, הזמן חולף והפנסים עדיין ממשיכים להתרחק, ולאט מתגנבת המחשבה שלמיישר אין סוף והוא לא יגמר לעולם. והמחשבה מתערבבת ומשתלבת בהזיה שאני לכוד מחוץ לזמן בסרט דמיוני.

סוף סוף הגעתי לסוף המיישר ולתחילת מעלה שדמה, שכל כך ייחלתי שיגיע אך גם חששתי ממנו.

מתחיל את הטיפוס, מנסה להביט למעלה לראות ולשער היכן הוא מסתיים, אך הלילה החשוך מאוד לא מאפשר.

ממשיך בטיפוס הסיזיפי לאט וכואב, עיקול ועוד עיקול, ואז מגיע שוב אפקט "המכונית המייאשת", רכב שמגיע מאחורי עובר אותי ומאפשר לי לגלות בחשיכה את המשך תוואי הדרך. אני שהערכתי שכבר חצי הטיפוס מאחורי, עוקב בייאוש אחרי אורות המכונית הממשיכים לטפס עוד ועוד, למעלה למעלה, כאילו היו אלה מרכבות אליהו העולות בסערה השמימה, ואחרי נצח נעלמות ומשאירות אותי שוב חשיכה.

לבסוף מגיע לפסגת המעלה, לבד בעלטה.

לפתע, מתוך העלטה שמחוץ למנהרת האור אני שומע קול קורא לי, מבלי לראות כלום בשל העלטה הסמיכה אני מזהה את קולו של טל שחיכה לי שם.
ההופעה המפתיעה והבלתי צפויה לחלוטין של טל מתוך החושך והשממה, הזויה לחלוטין ומשתלבת בטבעיות בתוך ההזיה בה אני נמצא, כמו בחלום שהכל בו אפשרי וגם המפתיע הוא טבעי, הגיוני ולא מעורר שאלות.

טל מצטרף אלי ואנחנו רוכבים יחד כשאני עדיין בתוך בועת ההזיה שאינה קשורה למקום ולזמן, הרגשת ריחוף וניתוק מהמציאות, בתחושותיי אני נמצא בנסיעה במנהרת זמן בלי להיות בזמן ובמקום מסוים.

בשלב מסוים טל מחליט לעצור לעוד כמה דקות של תנומה. 

אני לא יכול להרשות לעצמי לעצור לרגע, אני גם לא חש בצורך לישון, אני נמצא בטראנס, עד היום אני מתקשה להבין את תחושותיי מאותו לילה, כמו לחוות חוויה חוץ גופית, עם כאבים בברכיים שפשוט נמצאים אך אפשר להמשיך לסובב רגלים.

כביש 40 הוא כביש ללא פניות לאורך עשרות הק"מ מצומת ציחור עד מצפה רמון, ובכל זאת כל הזמן רודפת אותי התחושה שאני לא בדרך הנכונה, שאני נמצא במקום אחר, הסביבה לא מוכרת ולא מתחברת. מקבל פלשבאקים ממקומות אחרים, כמו לילות בבקעה בזמן השרות הצבאי. מחפש סימן מוכר, מחפש את האורות של מצפה רמון בכדי לחזק את האחיזה במציאות ואת הביטחון שאני בדרך הנכונה. 

ולאחר נצח - הנה האורות והנה מעלה עצמאות, העלייה למצפה רמון.
 

עם תחילת העלייה אני מרגיש שקשה לי להחזיק את הראש ולהסתכל ישר קדימה, מאמץ את השרירי הגב עד  שהם מאיימים להתפוצץ. העלייה הקשה מתישה אותי.

בתחנת הדלק בסוף העלייה טל שעצר לעוד תנומה בדרך מגיע אלי.

אני עדיין לא בטוח שאגיע לקונטרול בזמן לכן לא יכול להרשות לעצמי לעצור לאכול, אני מצטייד בחנות בכמה  חטיפים ויוצא ללג האחרון לקונטרול בשדה בוקר.

טל שמגיע מאחורי שואל למה אני רוכב בתנוחה כל כך כפופה. אני מסביר לו שאני לא יכול אחרת, זו התנוחה היחידה האפשרית. שרירי הצוואר פשוט הפסיקו לתפקד והראש נשמט. בהתחלה בעזרת מאמץ אדיר של שרירי הגב, מאמץ שקורע את שרירי הגב, אני יכול לישר את הצוואר למספר שניות, וכל מספר ק"מ חייב ועצור לישר להרפות ולתת מנוחה לשרירי הגב המתוחים. אח"כ גם האפשרות הזו נמנעת ממני והראש פשוט נשמט למטה.

מתברר שפיתחתי תופעה שנקראת   Shermer's Neck   2  מבלי שאדע מה זה "שרמרז נק " ומבלי להיות מודע לכך שפיתחתי אחד כזה.

חוזר לרכיבה הזויה בזמן ומקום לא ברורים. בניסיון לחזור למציאות נזכר שמישהו נתן לי פעם סימנים – 3 גבעות (שהלילה הן עליות קשות) בין מצפה רמון לכלא נפחא ואח"כ מישור עד שדה בוקר. ושוב למרות הסימנים ולמרות שרכבתי בדרך זו מספר פעמים בעבר, בלילה המדברי הקר והחשוך אני לא מזהה את הדרך הגבעית שלפי צפיותיי הייתה אמורה להיות קצרה ומישורית לאחר הירידה מכלא נפחא. אבל ממשיך לסובב רגליים.

לבסוף מגיע לקונטרול בשדה בוקר בזמן !

הכניסה לחדר המואר שולפת אותי מתוך ההזיה ומחזירה אותי למציאות באופן מידי.

טל ואסף בשלבי התארגנות מתקדמים לשינה אחרי מקלחת וארוחה.

אני מתקלח ומזדרז לארוז את התרמיל. לשמחתי סוכם שטל יחזיר את התרמיל ברכב בשבוע הבא כאשר יחזור לאכסניה כתומך לברווט של הזרים.    

ברור לי לחלוטין שלא הייתי מצליח לעמוד בזמן אם הייתי צריך לרכב חזרה עם המשקולת על הגב.

לאחר שינה של שעתיים קמים ומתארגנים ליציאה.

המאמצים שעשיתי בדרך להחזיק את הראש עם שרירי הגב מאבנים לי את שרירי הגב, לפני היציאה אני פונה לאסף פעם נוספת, וכרגיל אסף בסבלנות רבה מנסה להקל על הכאב.

יצאנו שלושתנו ללג האחרון: שדה בוקר – תל אביב.

אני מאוד מודאג, אנחנו בשעתיים פיגור, ואני בספק גדול האם יש לי את האפשרות הפיזית להתאים את מהירות הרכיבה שלי למהירות הנדרשת, על פי החישובים התאורטיים, שתביא אותנו לקו הסיום בזמן בתוך מגבלת ה 90 שעות.

הלילה קר וחשוך ונראה לי שגם טל ואסף תשושים כמוני מכיוון שקצב הרכיבה מאוד איטי כך שאין לי כל קושי לעמוד בו, אבל יודע שבקצב הזה לא נגיע בזמן, ובשלב מסוים הקצב יתגבר ואני חושש שאז לא אוכל לעמוד בו, אבל אין בי כוחות להגביר ולהכתיב קצב מהיר יותר.

על כביש צאלים טל מציע עצירה לשינה של 20 דקות, אני יודע שאסור לי אבל לא מצליח לעמוד בפיתוי ובתוך תחנת אוטובוס כל אחד נזרק בפינה לשינה טרופה.

ושוב יוצאים לקור, אני נזכר ששכחתי לאכול לפני היציאה משדה בוקר, לשמחתי אני מוצא בכיסים את החטיפים שקניתי במצפה רמון.

רוכבים באותו קצב איטי עד שמגיעים לצומת אורים שם עוצרים להפסקה קצרה הכוללת קפה ועוגה בישיבה על הריצפה בחנות תוך כדי ניקורי עייפות לא רצוניים. 

ביציאה מתחנת הדלק האור מתחיל לעלות, עדיין קר.

משדה בוקר עד כאן רכבנו בלילה, בכבישים שוממים לחלוטין, ללא מכוניות, שאיפשרו לנו לרכב לרוחב הכביש.

מצומת אורים זו בעצם חזרה לציוויליזציה, כולל תנועת מכונית ואילוץ לרכב בשוליים.  

הקצב עולה מעט, הצוואר של שרמר לא מאפשר לי לראות 20 ס"מ מעבר לגלגל הקדמי שלי.     

 

אני לא מסוגל לראות את הסימונים של אסף הרוכב לפני. אני מבקש מאסף לצעוק את המכשולים במקום לסמן.

נכנסים לסדר רכיבה שאסף ראשון, אני אחריו, טל מאחור, ושניהם צועקים לי את המכשולים.

כך הרכיבה ממשיכה כשאני מכופף והראש תלוי מהצוואר. מכיוון שאין לי יכולת להרים את הראש בעזרת שרירי הצוואר אני מנסה ומצליח להניח יד מתחת לסנטר ולהרים את הראש למספר שניות, לראות מספר מטרים קדימה ואז נאלץ לשמוט אותו שוב בגלל הלחץ והמאמץ העצום שהפעולה מפעילה על שרירי הגב.   

כך אנו רוכבים עד צומת הנשיא שם הייתי חייב לעצור למספר דקות לשחרר לחץ משרירי הגב המפוצצים שלי.

טל נשאר איתי ותוך מספר דקות שוב אנחנו בתנועה.

טל מציע לי להפוך את הכידון בכדי לשנות לתנוחה זקופה יותר, בה כובד הראש לא נסמך על שרירי הצוואר בלבד, אבל בשל לחץ הזמן אני מעדיף להמשיך עם הקושי הפיזי הקיים והמוכר מאשר להסתכן ביצירת כשל טכני שיגזול ממני זמן יקר.                                                                                   

(בדיעבד התברר לי שאפשר ליצור עזרים שעוזרים להתמודד עם התופעה ).
 

בהמשך הדרך טל מגביר ואני נשאר לבד, השעון מתקתק, אני שוב מסתבך עם חישובי זמנים, מהם עולה דבר אחד ברור, מצבי לא טוב.
 

שבת בבוקר, יום יפה, מגיע לבית קמה, סימן טוב - טל ואסף עדיין שם בעיצומה של הפסקת אוכל.

אני לא יכול להרשות לעצמי עצירה, וגם לא מרגיש עייף, האדרנלין ותחושת לחץ הזמן דוחפים אותי קדימה, אני לא יושב ולא מוריד קסדה, ממלא מים, קונה שני סנדווצים טורף אחד בעמידה, את השני דוחף לכיס, מודיע לחברים ויוצא. מנסה להרוויח זמן.

אחרי כמה ק"מ שוב חייב עצירה לשיחרור הלחץ משרירי הגב .

עוצר בתחנת אוטובוס בכניסה לקיבוץ רוחמה, מנסה להיות יעיל, לבזבז כמה שפחות זמן ומנצל את ההזדמנות להתקלף מהמעיל.

טל ואסף חולפים על פני.

יוצא מהתחנה ומבין שזה הזמן לתת את כל מה שיש לי ולגייס גם את המהירות שאין לי, חושש לפספס את העמידה בזמנים בדקות.

מכאן והלאה זה אני לבד, גם בניווט. מנווט בעזרת סיפור הדרך, מתפלל שלא אחמיץ אף פניה או אתברבר.

בתחילה הרמתי את הראש בעזרת יד אחת כשהשנייה על הכידון, סורק את הדרך והמכשולים כ 30-40 מטר קדימה  ושומט את הראש, אחרי 40 מטר שוב מרים את הראש לסריקה של 40 המטרים הבאים  וכך הלאה.

השיטה מתחילה להתיש אותי, הראש מרגיש לי מאוד כבד, אני מתחיל לזייף, רוכב מאות מטרים מבלי להרים את הראש כאשר טווח הראיה שלי מוגבל למספר ס"מ מעבר לגלגל הקידמי, לא פעם ולא פעמיים נכנסתי לבורות ונתקלתי במכשולים בשולים, מקווה שזה לא יגמר בפנצ'ר. פנצ'ר בשלב הזה יקטין מאוד את הסיכויים שלי לעמוד בזמנים.

צומת מלאכי, חייב לעצור למים בתחנה, למזלי הרע המוכרת בחנות בדיוק סיימה לשטוף את הרצפה ו"צריך להמתין 5 דקות" שהרצפה תתייבש.            

אין לי 5 דקות להמתין, אני מחפש ברז בחוץ. באופן מיסטי המוכרת קולטת שגורלות נחרצים כאן, פותחת את החנות ואפילו מפנקת אותי במים קרים, אני קונה קולה בתקווה שהסוכרים יעזרו לי להגביר את הקצב.

יוצא מהתחנה וזוכר מרכיבה קודמת שבצומת הזו יש (לי) בעיית ניווט.

הייתי כאן ברכיבת ה 400 מאילת עם אסף שניווט והוביל אותי בביטחה כנגד האינסטינקטים שלי בחיבורים של כביש 40 לכביש 3.

מצליח לשחזר את הרכיבה ההיא כנגד חוש הניווט הטבעי שלי, ומגיע בלי לטעות לצומת שערי אברהם, "למגרש הביתי" שלי,  מכאן ועד תל אביב רכבתי עשרות פעמים, הדרך ידוע לי ואני פתור מעול הניווט. כל מה שנשאר הוא רק להמשיך לסובב רגליים.

מכאן אני גם יודע להעריך זמנים ובעזרת עוד כדור אופטלגין מגביר את הקצב לקצב שקרוב לקצב הרגיל שלי ברכיבות שבת, בהתחשב במגבלת שדה הראיה וטכניקת הרכיבה "השרמרית".

הסיכויים לסיים במסגרת הזמן נראים הרבה יותר ראליים כרגע, רק לא לחטוף פנצ'ר שיגרום לי לאבד זמן.
למרות שהרכיבה המהירה (יחסית) בשדה הראיה המוגבל גורמת לי להיכנס בברוטלית לכמה בורות - אלוהי הפנצ'רים איתי היום. 
 

בדיעבד התברר לי שאת הנג"ש ממסמיה עד נחשון סיימתי לפי הסטרבה ב"סקנד בסט" אישי !

 אם לא היה צריך לספק קבלה לא הייתי מרשה לעצמי סטייה של 300 מטר מהמסלול בכדי להיכנס לתחנת הדלק בנחשון, אבל זה קונטרול ואני נכנס לתחנה. לא רואה מחוץ לתחנה אופניים, מחליט לקנות קולה ומיד לצאת להמשך הדרך.

אני נכנס ומישהו קורא לי מהחדר הפנימי בתחנה, - אסף וטל יושבים די בניחותא (את האופניים הם הכניסו פנימה) עם המשפחה של אסף שהגיע לעודד ולתמוך. שומע מאסף שהוא שוקל לנמנם כמה דקות.

אני מרגיש טוב וחזק יחסית ויודע שמכאן אני יכול לעמוד בזמן אם לא תקרה קטסטרופה, אבל מכיוון שקרו לי לא מעט בלתמ"ים בשלושת הימים האחרונים אני מודיע שאני לא ארשה לעצמי לנמנם, אבל כן מחליט לעצור לאכול את הסנדוויץ שאיתי עוד מבית קמה, ולהודיע למשפחה על שעת ההגעה הצפויה לנקודת הסיום.

אסף שינה את דעתו והוא וטל יצאו בעודי מסיים את הכריך ומשלוח ההודעות.

יצאתי כ 5 דקות אחריהם, עדיין תחת השפעת האדרנלין ששוטף בי מהבוקר מחוזק בכדורי אופטלגין.

רכבתי שוב כמעט במהירות הרגילה שלי, בהתחשב בעובדה שצברתי ניסיון של כמה שעות ועכשיו אני מיומן יותר בטכניקת הרכיבה ה"שרמרית" שפיתחתי.  

בגשר מעל כביש 6 הגעתי לאסף וטל, והתברר לי שאסף כרגע משלם תשלום נוסף של מנות הכאב והסבל שלו ברכיבה הזו.

טל אומר לי שהוא נשאר לרכב בקצב של אסף, אני מאט כי ברור לי שהרכיבה הזו צריכה להסתיים בכניסה משותפת של שלושתנו לנקודת הסיום.   

רכבנו ביחד לאט מאוד עד צומת הטייסים, אז הגברנו טיפה את המהירות.

"הצוואר של שרמר" מכריח אותי להסתכל לריצפה ולא מאפשר לי להביט מעבר לגלגל הקדמי

בנוכחותם של שני חברי הרשתי לעצמי לחזור ולרכב בתנוחה שמוטת הצוואר ולסמוך על צעקות ההזהרה שלהם "בעיניים עצומות". דבר שהוכיח את עצמו על המדרכה ברחוב קפלן בתל אביב. דווקא שם, קילומטרים ספורים מהסיום כמעט סיימתי את הברווט מוקדם מהצפוי, אלמלא צעקה משותפת של שניהם שעצרה בעדי ברגע האחרון מלהתפרץ למעבר החצייה באור אדום.

שבת שמשית נפלאה, שלוש אחה"צ, רחוב אבן גבירול עמוס ואנחנו רוכבים בשביל האופניים שעל המדרכה, המון רוכבים סביבנו, ומתחשק לי לשתף ולהגיד להם שיש לנו 1,200 ק"מ ברגליים, ושאני ממש לפני סיום של משהו שבשעות הבוקר נראה כבילתי אפשרי.

והנה, סוף אבן גבירול, שלשתינו ביחד חוצים את הגשר מעל הירקון, הרמה נוספת של הראש עם היד ואני מזהה את משפחתי ואחיותיי מתחת המגדלור, מניפים שלטים, צועקים צעקות עידוד ומחיאות כפיים, הלב מתמלא באושר ובהתרגשות שקשה לתאר, מאמץ עילאי אחרון להחזיק את הראש זקוף ולסיים בראש מורם, פידול אחרון     והגענו !!!

 

1-2-0-0 ק"מ.  (1,209.131.52 אבל מי סופר) ....

https://www.strava.com/activities/218592292

תודות :

כל שאוסיף מילים על חברי למסע רק יקטין את תרומתם להצלחתי, ובכל זאת,

במסע בין 90 שעות הרחק מחוץ לגבולות אזורי הנוחות, אי אפשר לזייף ומתגלה אופיים האמיתי של האנשים.

למזלי הטוב היו אלה אסף וטל שהיו איתי שם, לאורך כל הדרך, ולהם חלק גדול בעובדה שסיימתי בהצלחה את הברווט.

אסף – לשנינו זו השנה הראשונה במסעות הברווטים, כבר ברכיבה המשותפת הראשונה שלנו, מבלי שנכיר אחד את השני אסף הציל לי את הרכיבה בכך שנתן לי צמיג ספייר כששלי נקרע וכך התאפשר לי לסיים בהצלחה את הברווט, (תאור הברווט הראשון בבלוג שלו ) .

בכל רכיבה איתו נוכחתי בנתינה המדהימה שלו לרוכבים האחרים.

בברווט 600, כמה ק"מ לאחר היציאה מקונטרול ליילי, נזכרתי ששכחתי שם את הנייד, חזרתי כל הדרך, ולאחר מציאת האבדה אני רואה לפני את אסף שמסתבר חזר אחרי את כל הדרך בכדי שלא ארכב לבד מאחור ברכיבת הלילה הארוכה שעוד לפנינו.

אסף בדרכו השקטה והנעימה, כמו תמיד, גם ברכיבה זו היה שם בכדי לתת ולהציע את עזרתו. 

טל - כתבתי בעבר שטל הוא ההשראה שלי לרכיבות ארוכות. אחרי שנה של מעקב בבלוג שלו על רכיבותיו למרחקים דמיוניים, ולאחר שהצלחתי לסיים 180 ק"מ ברכיבת בית השנטי החלטתי שהגיע הזמן לנסות להשתתף בברווט 200 .

ומאז נגררתי:  200, 300, 400, 600,  ו-ה-החלטה להשתתף ב  1,200.

בברווט טל משך והוביל אותי בקטעים הקשים מול הרוח הנגדית, התאים את עצמו לקצב הרכיבה שלנו, חיכה לי (לפעמים המון זמן) עודד ותמך.

בכל פעם שהגעתי לנקודה בה פגשתי אותו לאחר שהמתין לי, התעודדתי וידעתי שהאפשרות להגיע בזמן עדיין בטווח השגה.

כל מפגש איתו לאחר קטע רכיבה סולו היה הפתעה נעימה, אך הכי לא צפויה הייתה הופעתו מתוך החשכה בקצה מעלה שדמה כאשר אני בטוח שאין נפש חיה מלבדי בדרך הארוכה משם ועד מצפה רמון.

לטל יש הרבה סיומי ברווטים ארוכים מוצלחים, אני משוכנע שברכיבה זו טל השקיע מאמצים רבים שיהיו בארץ עוד מסיימים, ובכך הוא הצליח.

חברים יקרים – תודה מקרב לב.

תודה גם לאודי, לחברים ולמשפחה ששלחו עידוד לאורך כל הדרך וארגנו קבלת פנים מרגשת אותה לא אשכח לעולם.

 

כל התמונות בבלוג ההם באדיבותו של טל קציר - לינק לבלוג של טל 

תמונת ההומלסים הישנים על הכביש באדיבותו של אסף צפתי  - לינק לבלוג של אסף

תמונת האופניים למטה באדיבות לינה לוין רזינובסקי

ותודה אחרונה לאופניי שהביאוני עד הלום  (: 

והתגמול: 

שוקי רזינובסקי 

https://www.strava.com/activities/218592292